"כרמינה בוראנה" מאת קרל אורף, שנכתבה ב-1935 ו-1936, היא אחת היצירות הפופולריות ביותר שנכתבו במאה העשרים, וגם אחת המושמצות ביותר. היא תוארה כיצירה וולגרית, פשטנית ואפילו "פשיסטית". הביוגרפיה של המלחין, שחי ופעל בגרמניה הנאצית, אכן בעייתית, אבל ליצירה, כדרך יצירות מוזיקליות, אין אידיאולוגיה. היא קנטטה סוחפת לסולנים, מקהלה ותזמורת, עם מנגינות כובשות, קצבים מלהיבים והמון כיף. "כרמינה בוראנה" הוקלטה פעמים רבות, לאחרונה על ידי פאבו ירבי עם תזמורת טונהאלה מציריך. בתוך השפע הזה, שלוש ההקלטות המהנות ביותר לאוזניי הן זו מ-1965 בניצוח רפאל פריבק דה-בורחוס, זו מ-1967 בניצוח אויגן יוכום, וההקלטה מ-2014 בניצוח יוס ון-אימרסל שנעזרת בכלי נגינה "תקופתיים", משנות השלושים של המאה העשרים.
היצירה נשענת על 24 מזמורים מתוך כתב היד "כרמינה בוראנה" שהתגלה ב-1803 במנזר בנדיקטיני בבווריה. הם נכתבו במאות ה-11, 12 וה-13. התוכן של המזמורים באוסף רחוק למדי משגרה של נזירים. מדובר בשירי הוללות – שתייה, הימורים, סקס וסאטירה. אורף בנה סביבם מחרוזת של לחנים קליטים, מקפיצים, עם קצב סוחף והרמוניות קוליות וכליות מסחררות. זו היצירה היחידה של קרל אורף שזכתה להצלחה כזו, בעצם היחידה בין יצירותיו שמשכה תשומת לב בכלל. ייתכן שחלק מההצלחה קשור בשילוב האקלקטי של הסגנונות. השפעתו של סטרווינסקי ניכרת בחיבור הקנטטה הקצבית הזו, כפי שניכרים בה גרעינים מלודיים שמושפעים מהבארוק ומהרנסנס, והתייחסות אל המוזיקה העתיקה שהולחנה למזמורי ה"כרמינה בוראנה" בעת כתיבתם. כל אלה מתחברים אצל אורף, בהתפרצות חד פעמית של דימיון, לחגיגה של יצריות פראית וצוהלת.
יש שפע של ביצועים ליצירה, רבים מהם ישנים שכן היא היתה בשיא הפופולריות שלה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. עם זאת, זרם ההקלטות לא פסק וניתן למצוא גם הקלטות חדשות יותר וכאלה שיוצאות לאור ממש עכשיו. יש לא מעט ביצועים מוקלטים שראויים להאזנה. אנדרה פרווין מנצח על המקהלה והתזמורת הסימפוניות מלונדון, ב-1974, עם זמר הבריטון תומס אלן כסולן מצוין; ג'יימס לוויין עם התזמורת הסימפונית של שיקגו והרברט בלומשטט עם תזמורת סן-פרנסיסקו; סיימון ראטל, עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין, מ-2005.
בסדרה ארוכה של האזנות, התבלטו שלוש הקלטות. ניסיון לשמוע קטע מתוכן מסתיים תמיד בהאזנה ארוכה מהמתוכנן, כי קשה ללחות על כפתור ה"סטופ". בעיקר בביצועים האלה, המוזיקה שואבת אליה, מקסימה, שופעת הומור, מבדרת וגם מרגשת. אלה ניכרים מאוד בהקלטה הישנה בניצוחו של רפאל פריבק דה-בורחוס, עם תזמורת פילהרמוניה החדשה. דה-בורחוס בוחר בדרך כלל בקצבים איטיים. למרות זאת, המוזיקה מבעבעת וסוחפת מאוד בזכות הדגשה של המקצבים הייחודיים בתזמורת ובזכות יכולתם של הסולנים והמקהלה להבליט את האירוניה וההומור שבטקסט. איכותה הטכנית של ההקלטה הישנה טובה מאוד.
אויגן יוכום הוא המנצח בהקלטה נוספת מאותה תקופה. הסולנים מעולים, בהם הבריטון דיטריך פישר-דיסקאו. המקהלה והתזמורת של האופרה הגרמנית מברלין נהדרות, ובהובלתו הנמרצת של מציעות ביצוע אינטנסיבי, מחשמל ומהנה מאוד. איכות השמע, לא אידיאלית במקורה, שופרה בשנים האחרונות וזמינה ברזולוציה גבוהה באתרי הסטרימינג האיכותיים.
לצורך ההקלטה שלו, מ-2014, ליקט המנצח יוס ון-אימרסל כלי נגינה משנות השלושים של המאה ה-20, או שחזורים שלהם, כדי לקבל מצלול של תזמורת שמחקה את התזמורת לה כתב המלחין. הבדלי הגוון לא דרמטיים, אבל ההקפדה על הפרטים יותרת ביצוע שקוף ומרהיב שמבליט את הצבעוניות של התזמורת ואת היחס בין כלי המיתר לכלי הנשיפה ואת ריבוי הגוונים בחטיבת כלי ההקשה. ההקלטה של חברת "זיג-זג" – אף היא זמינה בסטרימינג ברזולוציה גבוהה – מיטיבה לשרת את העושר הזה, שלא בא על חשבון החיוך, הפראות, ההומור והכיף שהיצירה מפיצה.